פרשת מקץ - האמונה והבטחון בקב-ה מאת אוריה זמיר 

בס"ד

פרשת - מקץ

האמונה והבטחון בקב"ה, וכן בהקשר לחג החנוכה

 בימים טרופים אלה, כאשר הצרות יורדות על העולם, ומקומו של ישראל לא נפקד מאותן צרות,

נוטה ליבם ושכלם של רבים בעם, לנהות אחר מנעמי אמריקה הגדולה. גם כאשר הפחד משתלט על אומות "העולם החופשי" מעוצמתה העולה של אירן ושל מדינות עוינות אחרות, נוטה הלב שוב לבקש את הגנת "האח הגדול", היא אמריקה, שוטר הדמוקרטיה של העולם.

רבים אומרים "ללא ארה"ב לא היה לנו אוכל ובטח לא בטחון". התמיכה שתומכת בנו באו"ם, הספקת אמצעי לחימה, ועוד ועוד. אמריקה היא החברה היחידה שעומדת לצידנו.

ואולי נכונה הרגשתם וחכמה תפיסתם - אלא שהיינו קיימים הרבה לפני ארה"ב ובע"ה נתקיים אחריה עוד שנים אין ספור.

 טעות, אמריקה מספקת את צרכיה כאשר היא תומכת בנו. ברגע שאמריקה תחשוב שאין לה בנו צורך ואנו לא מועילים לה ואולי אף מזיקים לה, זה יהיה רגע האמת. אמריקה כמעצמה, מעולם לא תמכה במדינה שלא היה לה איזה שהוא אינטרס.

והנה באה המציאות וטופחת על פנינו. הנשיא האמריקני אוהב את הערבים יותר מאיתנו ואף מגלה שיש לו אינטרס לחזק את הקשרים איתם. לאות אהבתו והערכתו, הוא משתחווה לפני מלך סעודיה.

לא רחוק היום בו יהיה עלינו לשוב ולפנות לקב"ה, שכן אמריקה נחלשת כלכלית וצבאית ועוד רגע ותעלם ותפקידה כ"אח הגדול" יתפוגג.

 פרשת "וישב" בראשית מ-יד : כי אם זכרתני אתך כאשר ייטב לך ועשית נא עמדי חסד והזכרתני אל פרעה והוצאתני מן הבית הזה:

זאת בקשת יוסף הצדיק משר המשקים, לאחר פתרון חלומו.שם כג : ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו: [כך מסתיימת פרשת וישב, למרות הטוב שעשה יוסף עם שר המשקים, לא זכר ולא השיב לו שר המשקים טובה תחת. וכתוב "לא זכר-וישכחהו", כאשר לא זכר לשון סבילות (פסיביות), וישכחהו, לשון פעילות (אקטיביות) א.ז.].

אור החיים הקדוש : הגם שלא שכחו בתחלה לא זכר שמו כאשר צוה עליו יוסף דכתיב (י''ד) זכרתני: ועוד מודיע הכתוב ששכחו גם מלבו. והכוונה בזה כי לצד שהחליט שלא לזוכרו נשכח מלבו כי אם היה בלבו ובדעתו צד אחד לזוכרו באמצעות זה היה קצת נזכר אלא לצד החלט הדבר נשכח ממנו (מלבו). ואולי ירמוז עוד וישכחהו שהיה משכיחו מלבו ומדעתו עת עלות על זכרונו עד עת קץ שפקד ה' את יוסף ויזכרהו, ואולי שירמוז באומרו וישכחהו על זה הדרך וישכח הוא אבל הקדוש ברוך הוא לא שכחו ויזכרהו לטובה ויהי מקץ וגו' ואז שר המשקים זכר אותו בעל כרחו: [אמנם בתחילת הדברים זכר שר המשקים את יוסף, רק שאת שמו שכח. ולבסוף אף השכיח אותו מליבו במתכוון- א.ז.].

נראה את שעשה יעקב אע"ה במקרה דומה, ומה היתה התוצאה :שם כח-כ : וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש: כא : ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלקים: כב : והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך:

יעקב פונה לקב"ה מבקש ומבטיח (וידר). כאן נוכל לשאול, והרי יעקב היה בגפו ולא היה לו ממי לבקש אלא מהקב"ה, כך שח"ו אין כאן ענין של אמונה אלא ענין של כורח השעה. אך לא כך הדבר, שכן יעקב מבטיח, שגם שיהיה לו טוב ורכוש, לא ישכח את הקב"ה, את מי שהטיב לו. ועוד יותר מכך, מדברי יעקב עולה, כי יעקב יודע שהקב"ה יהיה איתו לאורך כל הדרך ואף כשיחזור.

גם על יצחק אע"ה נאמר בפרשת תולדות, שם כה-כא : ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו: גם יצחק אבינו ע"ה, לא פנה למגידי עתידות ולפותחים בקפה לבקש על אשתו, אלא פנה לה' ולעזרתו.

ועל יעקב אע"ה נאמר עוד, פרשת ויצא שם ל-ב :  ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן: (במילים אחרות : אין כתובת אחרת לבקש בקשות, ואפילו מצדיק גדול כיעקב, אלא מהקב"ה שהוא גם הסיבה לחוסר, "אשר מנע ממך פרי בטן")

נשוב לפרשת "מקץ" שם מא-א : ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם והנה עמד על היאר: אור החיים הקדוש על "ויהי מקץ" : עוד ירמוז לצערו של אותו צדיק שנתעכב עד ששלמו ב' שנים אחר חלומו של שר המשקים כי אז היה לו לצאת כאומרם ז''ל (ב''ר פ' פ''ט) וז''ל בשביל שאמר כי אם זכרתני והזכרתני ניתוספו ב' שנים, הרי שהוסיפו לו ב' שנים בצער, ותמצא שאמרו ז''ל (שם) ויהי מקץ קץ שם לחושך. ולפי זה יכוין על זה הדרך ויהי מסיבת קץ שהוא יצר הרע שנקרא קץ כל בשר והוא סיבה לצערו של צדיק שנתים ימים. ובזה הרווחנו גם כן תחלת זה החשבון של שנתים שהוא לחלומו של שר המשקים שהיה זמן זכירת יוסף לטובה, וטעם ב' שנים בשביל שאמר זכרתני והזכרתני כנגד כל זכירה מנע ה' זכרונו בראש השנה שהוא זמן הזכרון:

ה"כלי יקר" מביא מדברי חז"ל, (מדרש רבה פט-ב) : בראשית פרק מא-א

ויהי מקץ שנתים ימים. לפי שלא פורש במקרא מתי התחילו שתי שנים אלו על כן אמרו חז"ל (בראשית רבה פט ב) ששתי שנים אלו הוזקק להיות אסור בבית הסוהר יותר מן הנגזר עליו מפני שתלה בטחונו בשר המשקים שנאמר (תהלים מ ה) אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים אלו המצרים שנקראו רהב. ויש להקשות מה זה שאמר אשר שם ה' מבטחו הוה ליה לומר אשר שם בה' מבטחו, כמו שנאמר (ירמיה יז ז) ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו :

רבינו בחיי : (משלי ג-ה) שלמה המלך יזהיר בכתוב הזה על מדת הבטחון, מפני שהוא מעקרי התורה והמצות. יאמר: שיבטח אדם בהקב"ה בכל לבו ואל יבטח ולא ישען על בינתו, והכוונה בזה שאם יורהו שכלו ותלמדהו בינתו לבטוח בעשרו או בכחו וגבורתו, שלא ישען בזה כלל, רק שישים כל בטחונו בהקב"ה שהוא: "משיב חכמים אחור ודעתם יסכל", ואין כל מעשיו ומחשבותיו כלום בלתי אם יגזור ה' יתעלה עד כאן לשונו.

אנו רואים כי אף צדיק גמור, כיוסף הצדיק, יכול שיכשל בכך שישים מבטחו באדם ולא בקב"ה. ישנם רגעים קשים בחיינו, בהם תחושת הדיכאון והיאוש ח"ו אוחזת באדם, ובמר לו הוא פונה לעזרה לקרוב אליו (גשמית) ביותר, או למי שנראה כמי שיכול לעזור. [(כפי שראינו אצל רחל אע"ה, שביאושה כי אין לה בנים פנתה ליעקב אע"ה במקום להשם (שם ל-א) : ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי,. ויעקב בתגובה, "ויחר אף יעקב ברחל", יעקב כועס על רחל שאינה פונה אל הקב"ה ואומר לה "התחת אלקים אנכי ?" משמע, שעם כל גדולתי בתורה, אין אני יעד לבקשות ו/או לתפילות, כי הקב"ה הוא הנותן והוא המונע "אשר מנע ממך פרי בטן", אין כאן דרך מקרה, אלא שהקב"ה מנע ממך ילדים( ואולי גם גשם, במקרה שלנו ?)]

אולם אין לנו אפילו צל של ספק בדבר אמונתו וידיעתו של יוסף את השם, שכתוב, שם טז : ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי אלקים יענה את שלום פרעה: וכן כתוב, שם לב' : ועל השנות החלום אל פרעה פעמים כי נכון הדבר מעם האלקים וממהר האלקים לעשתו:

משמע שדווקא ברגע של עליה ממעמקים, וברגע שפרעה מקבל עליו את יוסף כאיש האלקים (שם לט : ויאמר פרעה אל יוסף אחרי הודיע אלקים אותך את כל זאת אין נבון וחכם כמוך: ),דווקא אז מסרב יוסף לקבל עליו את התהילה והשבחים, ומשבח את הקב"ה.

וקשה הדבר, שכן בימינו, כאשר משבחים את האדם (גם אם לא היה קודם לכן במקום כל כך חשוך ונמוך), הרי אנו שמחים לקבל את השבח ואף בינינו לבין עצמנו באמת חושבים כי השבח מגיע לנו, לחכמתנו, לשכלנו, לכוחנו הגשמי, לעושרנו, ליכולותנו וכישורינו. כל עשיר בטוח כי הוא בעזרת חכמתו והשכלתו העשיר את עצמו . שוכחים אנו, כי גם השכן שלנו חכם ומוכשר ועם זאת לא שפר חלקו ואין הוא עשיר כמותנו. על כך אמר שלמה המלך, משלי ב-ה : אז תבין יראת ה' ודעת אלקים תמצא: כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה:

מדברי הכלי יקר עולה, כי נגזרו על יוסף שנתים יתרות על כי פנה לבקש את עזרת שר המשקים ולא את עזרת הקב"ה. כמו שאומר דוד המלך ע"ה, תהילים קכא :

א :שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי: ב : עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ: ג : אל יתן למוט רגלך אל ינום שמרך: ד : הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל: ה : ה' שמרך ה' צלך על יד ימינך:  ו : יומם השמש לא יככה וירח בלילה: ז : ה' ישמרך מכל רע ישמר את נפשך: ח : ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם:

חג החנוכה, מבקש בכל שנה ושנה לחבר אותנו אל אותו נס גדול שהביא עלינו הקב"ה, הוא נס החנוכה.

בימים טרופים אלה, כאשר אנו פוחדים מפצצת גרעין אירנית, מטילים מעזה, מאיומיי סוריה, מהפחדות מצרים, מעוינות רוסיה, משנאת צרפת וכך הלאה,

וכאשר אנו (או לפחות חלקים מאיתנו) שמים מבטחנו בארה"ב ומטילים עליה יהבנו, כמי שמגינה עלינו בפן הבטחוני, מאכילה אותנו לחם ומשקה אותנו מים, בל נשכח את נס החנוכה, וכי מזה אלפי שנים חוגג עם ישראל את חג החנוכה ומודה להשם על הנס.

חילונים ודתיים, אשכנזים וספרדים, ענים ועשירים, כולנו כאחד חוגגים ומודים לקב"ה על היותו איתנו ועל כך שלא עזב אותנו בעבר ולא יעזוב אותנו בעתיד.

ויחד עם זאת עלינו לשים בו את מבטחנו ולהטיל על את יהבנו כמו שאמר דוד המלך ע"ה :  ה' ישמרך מכל רע ישמר את נפשך: ח : ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם:

חג אורים שמח ושטוף אור הבורא, שנזכה לנסים ונפלאות מאיתו יתברך.